ווירטואלי וממשי

אף פעם לא יצרתי בלוג. לא יצרתי לעצמי מקום בעולם הווירטואלי. מענין איך זה יהיה כשפתאום יהיה לי שם מקום, זה כמו שכאן יש לי דירה? זה נותן לי מקום לנוח? אם לחשוב על זה ככה אז בעצם זה יותר כמו חלון ראווה או סתם חלון, כי זה קיים בשביל שאחרים ייקראו ויראו. זה לכתוב ולשלוח את זה לחלל העצום של האינטרנט. אני זוכרת שממש הופתעתי לגלות שהאינטרנט אינו באמת אינסופי. שהמידע שנמצא בו תופס ממש מקום במרחב הפיזי בעולם. זאת אומרת, שיש מרכזים עם מחשבי ענק שנמצאים בכמה מקומות בעולם ששם האינטרנט נאגר, שפסופו של דבר הוא לא בדיוק ווירטואלי... שככל שכמות המידע באינטרנט ייגדל כך גם כמות המקום שהוא יתופס יגדל. מצד שני, אמרו לי אז, שככל שהאינטרנט מתפתח גם הטכנולוגיה של אגירת המידע מתפתחת ובעצם מתכווצת. השאיפה של הפיתוח הטכנולוגי היא להחזיק כמה שיותר מידע בחלל כמה שיותר קטן. כך שבאמת מעניין לאן כל זה יתקדם. אולי נגיע למצב שלא יהיה עוד מקום בעולם מרוב אינטרנט ואולי המידע יתכווץ כל כך שזה כבר יהיה משהו כמו חור שחור מבחינת האנרגיה האגורה שם. טוב עד כאן מהרהוריה של פותחת בלוג חדשה שמפנטזת על עולם האינטרנט.

בענין האמונה בעולם החומרי

בענין האמונה בעולם החומרי.
יש תפיסה כזו שבשביל להאמין במשהו רוחני צריך להיות לא רציונאלי. ואני שואלת: מה רציונאלי כל כך בעולם החומר? רגע האמונה בשבילי הוא אותו הרגע שבו אני מרגישה שהעולם, על החומר שבו ועל הרוח שבו קיים. זה לא קורה תמיד. אלו רגעי חסד פתאום כשאני מרגישה קיום. ובייחוד כשאני מרגישה קיום של אדם אחר, חיצוני ממני. בעיני זה הדבר שמתעסקים בו כשהחינוך והאמנות נפגשים. החומר נהיה רוח והרוח חומר. כרגע בקבוצת "פגוגיקה טבורצ'סטבה" אנחנומתנסים במטודות שונות של הנחיית קבוצות דרך אמנות ומנתחים אותם. אנשים אומרים איך המטודה השפיעה עליהם, ומתוך כך כל פרטיה הקטנים ביותר, הפיזיים ביותר, מקבלים כוח וקיום כמשפיעים על הלך רוחם של אנשים.וכך גם לצד השני- הרוח, המחשבות, הרגשות של האדם חייבים לעבור דרך המתווך הזה, הארצי, הנראה לכל, הצורה- המטודה- בכדי להגיע לאדם האחר.
אני רואה שלקראת הסוף התבלבלתי, אדייק בהמשך.